הבעיה שאף אחד בוועדת ההשקעות לא רוצה להגיד בקול רם

קרן השקעות ישראלית מאשרת כניסה לעסקה. הצוות הציג מכפיל EBITDA של 8.5x ואמר שזה הגיוני לפי ה-peer group. המנהלים הנדנדו בראשיהם. העסקה עברה.

מה שאף אחד לא אמר בחדר: ה-peer group הורכב מעסקאות שנסגרו בין 2021 ל-2023, שוק הפרייבט אקוויטי הגלובלי כיווץ מכפילים ב-15 עד 25 אחוז מאז, ואותה חברה שנרכשה ב-8.5x שווה היום, לפי כל מדד עדכני, משהו קרוב ל-6.8x.

זה לא כשל ניתוח. זה פער ה-Benchmark Drift, ואצל קרנות ישראליות הוא מופיע בתדירות שמצדיקה שיחה ישירה.


מה בדיוק קורה כאן

הערכת שווי בעסקת פרייבט אקוויטי מסתמכת על שלושה עוגנים עיקריים: DCF, עסקאות דומות, ומכפילי ה-peer group הנסחר. בתיאוריה, שלושת העוגנים בודקים זה את זה. בפרקטיקה הישראלית, המכפיל משוק ההשוואה הופך לעוגן הדומיננטי, והשניים האחרים מיושרים אליו.

הבעיה היא שמכפילי ה-peer group אינם נקודת ייחוס סטטית. הם נגזרת חיה של שוקי הון, ריבית, סנטימנט ומחזור עסקי. כאשר הריבית עולה, כאשר שוקי הון מתקרצפים, כאשר מכפילי רווח בשוק הציבורי יורדים, המכפילים הפרטיים אמורים לרדת בהתאם, עם פיגור מסוים, אבל לרדת.

הפיגור הזה, Benchmark Drift, הוא לא רק טכני. הוא אנושי. צוות שבנה את בסיס הנתונים לפני שישה חודשים לא ממהר לעדכן אותו ולספר לוועדה שהמסקנות השתנו. וועדת השקעות שכבר מחויבת רגשית לעסקה לא מחפשת סיבות לבטל אותה.


הגאוגרפיה הישראלית מחמירה את הבעיה

קרנות השקעה בשווקים גדולים, ניו יורק, לונדון, סינגפור, עובדות בסביבה שבה עדכון מכפילים הוא כמעט אוטומטי. יש מספיק עסקאות בשוק המקומי כדי לכייל מחדש בכל רבעון. יש מספיק אנליסטים שמתמחים בסקטורים ספציפיים ועוקבים אחרי הדריפט בזמן אמת.

קרן ישראלית בינונית, בין 300 מיליון לשלושה מיליארד דולר AUM, עובדת בשוק שבו עסקאות השוואה ישראליות הן מדגם דל. הצוות בונה את מסד ה-comparable transactions מעסקאות גלובליות, לרוב אמריקאיות ואירופאיות, ואז "מתרגם" אותן לריאליה הישראלית באמצעות discount שרירותי. כאשר הריאליה הגלובלית עצמה משתנה, הבסיס כולו זזה, אבל ה-discount נשאר.

התוצאה: קרן ישראלית מאשרת עסקה לפי מכפיל שנגזר ממדד גלובלי שהוא עצמו כבר לא מעודכן, ואז מנכה ממנו "פרמיית שוק ישראלי" שחושבה לפי ריבית 2022.


איך זה נראה מבפנים

הצוות עמל שלושה חודשים. כל שקל בתחזית הוצדק. ה-due diligence תועד בצורה מרשימה. הניתוח נראה בשל ומקיף.

אבל בשאלה הפשוטה ביותר, "לפי איזה שוק אנחנו מתמחרים את הנכס הזה היום", התשובה מתייחסת לשוק של לפני שנה.

ועדת ההשקעות לא שואלת את השאלה הזו מספיק ברור. לא כי היא לא מוכשרת, אלא כי הצגת הנתונים בנויה כך שהמכפיל נראה כנתון אובייקטיבי, לא כהנחה שצריך לאמת.

המספר 8.5x מופיע בשקף ב-Bold ליד טבלת ה-comparables. מה שלא מופיע הוא תאריך כל עסקה בטבלה, ואיך מכפיל ה-median של אותה קבוצה נראה אם בודקים רק עסקאות מהשנה האחרונה.


שלושת המנגנונים שמשמרים את הפער

מנגנון ראשון: עצלות בסיס הנתונים. בניית comparable transactions set היא עבודה קשה. כאשר הצוות בנה אותה לפני שישה חודשים, הוא לא ממהר לפרק אותה ולבנות מחדש. העסקאות הישנות נשארות בטבלה, ממוצעות עם עסקאות חדשות, ומדללות את האות העדכני.

מנגנון שני: אסימטריית סנטימנט בוועדה. כאשר הצוות מגיע לוועדה עם עסקה שהשקיע בה חודשים, הלחץ הפסיכולוגי הוא להצדיק, לא לפקפק. שאלות על עדכניות המכפילים נתפסות כחסימה, לא כזהירות.

מנגנון שלישי: ספקי הנתונים הפיננסיים עצמם. פלטפורמות כמו PitchBook ו-Capital IQ מציגות עסקאות היסטוריות בצורה שמאפשרת לסנן לפי שנה, אבל ברירת המחדל היא בדרך כלל טווח רחב. צוות שלחוץ בזמן, ורוצה לייצר comparable set מהיר, לוקח את ברירת המחדל.


מה ההשלכה הפרקטית

קרן שנכנסת לעסקה לפי מכפיל גבוה ב-20 עד 25 אחוז מהמכפיל הנכון לתקופה, לא רק שילמה יותר מדי. היא בנתה את כל מבנה ה-exit assumptions על בסיס שגוי.

אם ה-exit מתוכנן ב-8x ואכן השוק עדיין מוכן לשלם 8x בעוד חמש שנים, אין בעיה. אבל אם הכניסה ב-8.5x שיקפה שוק 2022 ואילו השוק האמיתי של 2024 הוא 6.5x, הרי שה-multiple compression לבדו מוחק חלק גדול מהתשואה המתוכננה, עוד לפני שחיכוך תפעולי, איחור בצמיחה, או שינוי ריבית נכנסים לחישוב.

זה ההסבר למה קרנות ישראליות מסוימות מדווחות על IRR בפועל של 12 עד 15 אחוז על עסקאות שנמכרו לוועדה ב-25 אחוז. לא כי הניהול היה גרוע. כי ה-entry multiple היה שגוי מהיום הראשון.


הדרך לסגור את הפער

הפתרון אינו מורכב. הוא דורש משמעת ולא גאונות.

נקודה ראשונה: מדיניות עדכניות ברורה. כל comparable transactions set שמוצג לוועדה חייב לכלול רק עסקאות מ-18 החודשים האחרונים. עסקאות ישנות יותר מותרות אך חייבות לקבל סימון מפורש ולהוצג בנפרד.

נקודה שנייה: עדכון מדדי ייחוס רבעוני.** הקרן צריכה לנהל, ברמת הסקטורים שבהם היא פעילה, מדד פנימי של מכפילי השוואה שמתעדכן אחת לרבעון. לא כ-project, כ-routine.

נקודה שלישית: שאלת כיול חובה בכל ועדה. לפני אישור כל עסקה, ה-CFO או ה-investment committee chair חייבים לשאול: "מה המכפיל החציוני של ה-comparable set שלנו אם אנחנו מסננים רק עסקאות מ-12 החודשים האחרונים?" אם התשובה שונה בעשרה אחוז ומעלה מהמכפיל המוצג, הניתוח חוזר לצוות.

נקודה רביעית: הפרדה בין הצוות שבנה את העסקה לצוות שמאשר את המכפילים. בקרנות גדולות זה קיים. בקרנות בינוניות ישראליות לרוב לא. אדם אחד שבנה את הניתוח ובחר את ה-comparables הוא לא הגורם הנכון לשאול אם ה-comparables עדיין רלוונטיים.


הסוגיה האמיתית

Benchmark Drift הוא לא רק בעיה מתודולוגית. הוא סימן לתרבות ארגונית שבה הנחות היסוד של עסקה אינן עוברות אותגר שיטתי.

קרן שבנתה תרבות של "כל הנחה ניתנת לפירוק" תזהה את הפער הזה לפני שהוא הופך לבעיה. קרן שבה ועדת ההשקעות מתפקדת כגורם מאשר ולא כגורם מאתגר, תגלה אותו בדוח השנתי.

ההבדל בין השתיים הוא לרוב לא גודל הצוות, לא האיכות האנליטית, ולא המשאבים. הוא השאלה שמישהו בחדר מוכן לשאול ברגע הלא נוח ביותר.

בקרנות שמייצרות תשואות עקביות לאורך מחזורי שוק, תמיד יש מישהו כזה.


רוצים לדעת מה השווי האמיתי של העסק או החברה שלכם?

הכירו את Equify – המערכת החכמה שמייצרת דו"ח הערכת שווי מפורט ומקצועי (דו"ח של 8 עמודים מלאים!) על כל עסק או חברה, ומעניקה לכם תמונת מצב פיננסית ועסקית מדויקת.

לחצו כאן לפרטים נוספים והפקת דו"ח הערכת שווי לעסק שלכם >>